נקודה למחשבה- משחקי מחשב
נקודה למחשבה!
הוא הגיע אלי מיד אחרי החופש הגדול.
ילד מתוק בן 10 בלבד (!!!)
יפיוף, עם עיניים כחולות מהפנטות.
האמא טענה: ״הפורטנייט הרס לילד שלי את החיים״
אני שאלתי: ״מהי התדירות שבה הילד משחק?״
היא ענתה: ״הוא שיחק במשך חודשיים שלמים, בלי הגבלה, כל החופש הגדול, אני ובעלי עבדנו , הילדים היו לבד בבית ונתנו להם חופש מוחלט״.
הילד מגיע אלי, אני שואלת שאלות הכרות בסיסיות: שם, מגורים, גיל, כתה וכדומה.
הוא מציג עצמו כאחת הדמויות מהפורטנייט.
אני בתגובה, ׳דולב (שם בדוי) , אני רוצה שנהיה רציניים, אחר-כך תוכל בהחלט לספר לי על המשחק שאתה כל כך אוהב. אבל קודם לכן, בשביל שאני יכיר אותך, אני צריכה לדעת איך קוראים לך, בן כמה אתה, מאיפה ....״
הוא: ממשיך להציג עצמו כדמות מפורטנייט.
עזבתי את זה והמשכתי הלאה במפגש...
הגענו למפגש הרביעי לערך כאשר עד כה הוא עדיין מציג עצמו הדמות ההיא מפורטנייט (גם בביה"ס, בבית, בכל מקום).... אבל משתף פעולה בחלק מהתהליך במפגשים שלנו... משמע , אני עדיין לא איבדתי תקווה עם דולב.
במפגש החמישי דולב לקח את הדמות שלו צעד אחד קדימה: לבש בגדים תואמים לדמות, הכין לעצמו נשק מקרטון והגיע אלי כשהוא מדמה יריות ולחימה בתוך חדר הקליניקה שלי.
בשלב מסוים הרגשתי שהוא מאבד שליטה ומתחיל לזרוק דברים בחדר. ביקשתי שיפסיק אבל נדמה שלא יכל להקשיב לי כלל.. הוא פשוט נכנס לדמות ואי אפשר היה לתקשר עימו כלל.
אני , מרגישה שמסוכן לי להישאר איתו בחדר , מחליטה לצאת ומתקשרת לאימו, מבקשת שתגיע לקחת אותו.
בשלב זה אני מציעה שתיקח אותו לאבחון פסיכיאטרי - נורא רציתי לעזור, אבל כנראה שאין ביכולות שלי לעזור לדולב המקסים.
הזמן עובר והילד מאבד את כל מה שקיים סביבו: את החברים שלו, האמון של המורים בביה"ס- שלא מסוגלים להתמודד עימו, האחים שלו שמפחדים ממנו וכו'.
השבוע התבשרתי שאשפזו את דולב במחלקה פסיכיאטרית למשך תקופה..
מסך שחור הציף אותי. מצפונית לא נרדמתי במשך כמה לילות טובים, אני דואגת לדולב מאד.
מסגרות אשפוז פסיכיאטריות הן אף פעם לא נעימות, בטח לא לילדים.
למה אני מספרת לכם את זה?
גבול- דיוק- מינון נכון- פיקוח.
לדולב היה את החופש לעשות כרצונו בכל זמן החופש הגדול. הוריו, אנשי קריירה מוצלחים ועסוקים , יצאו בכל בוקר לעבודה ב7 וחזרו לקראת 19:00.
הוא לא היה מוגבל בזמן מסך, היו לילות שהיה נשאר ער להמשיך ולשחק... גם כשפגש חברים- היו משחקים יחד בפורטנייט.
אינני נביאה , אך מינון נכון, הגבלה ופיקוח יכלו למנוע מדולב להגיע למצב כזה.
הורים היום נורא עסוקים. הם עובדים שעות על גבי שעות רק כדי להצליח להתפרנס ולהתקיים במדינה שלנו. ההוצאות מרובות, המשכורות ממוצעות -מה שמביא המון משפחות לגרעונות כלכליים שדורשים מההורים לעבוד שעות נוספות .
הילדים הופכים בגיל נורא צעיר להיות ״מבוגרים״. מגיעים הבייתה , אוכלים לבד, מכנים או שלא מכינים שיעורי בית לבד. מתנהלים לבד ללא גבולות וחוקים, נדבקים למסכים משעות הצהרים ועד שעת השינה...
הילדים זקוקים להורה שיעשה איתם שיעורי בית, שידבר איתם, שישמע איך עבר היום על הילד.
הילדים זקוקים לתקשורת וסמכות הורית.
הילדים זקוקים למסגרות וחוקים. הילדים זקוקים להישאר ילדים בגילם.
כל דבר טוב במידה , הילדים בהחלט יכולים לשחק ולהיות במסכים אבל לזמן מוגבל ובמידה.
נקודה למחשבה.
**פורטנייט- משחק מחשב
