גירושים- חיי משפחה מפורקים

הפגשתי השבוע בין אמא לבת אחרי 4 וחצי שנות נתק. 

פוסט ארוך- מסר חשוב!!!!

לפני כארבעה חודשים פנה אלי X.

אדם נחמד מאד ממרכז הארץ, ששמע על מרכז העצמה שלי.

סיפר שהוא נשוי ויש לו שתי בנות מקסימות (נערות מתבגרות) מנישואיו הקודמים. 

במהלך שיחת הטלפון X סיפר קצת על הבנות ואף ביקש לפגוש אותי פנים אל פנים על- מנת לספר לעומק ולהסביר את ה"חיים המורכבים" של הבנות. 

פגשתי את X , ונחשפתי לסיפור עצוב של משפחה שהתפרקה בעקבות הגירושים. 

הסיפור באמת קשה, מלא בפרטים, מצב אחד הוביל לאחר, הכל הידרדר בשניות, בשעות, בימים, בשבועות... 

לא אחשוף את כל הסיפור אבל אשתף בסופו:

סוף הסיפור הוא כזה ששתי נערות, בנות 13 ו-16, מדהימות וחכמות מאד, ניתקו קשר עם אימן. 

מטרת התהליך לא הייתה להפגיש בין האמא לבנות, אלא באמת לטפל בשורש, להבין מה הבנות עברו בשנים האחרונות ולהשקות אותן עד כדי צמיחה מחדש.

לבנות לקח זמן להיפתח, אתם לא יודעים מה הן עברו ב5 שנים האחרונות: פסיכולוגים, בתי משפט, ניסיונות כושלים לתקשר עם אימן, עובדים סוציאלים, רווחה וכו....

עם הזמן, האמון נבנה, והן , כל אחת בדרכה ובזמנה, החלו להיפתח כקליפת הבצל. שכבה ועוד שכבה.

בשלב מסוים, מטבע הדברים, "ההיא" עלתה בחלל החדר.

אתם בוודאי מבינים מי זאת "ההיא". את האמא הן נהגו לכנות "ההיא". 

הן, שוב, כל אחת בדרכה, סיפרו מה חוו, ואיך ניתקו קשר.

האחת יותר אגרסיבית מהשנייה.

האחת מאחלת לה למות והשנייה פשוט לא מעוניינת כל כך בקרבתה. 

לקחתי על עצמי משימה: אני רוצה להכיר את ה"היא".

אימן, "ההיא", שיתפה פעולה במהלך כל תקופת הטיפול, הייתה סבלנית וכל הזמן דאגה לומר: תטפלי בהן, זה יותר חשוב! אני יודעת שיבוא יום ואנחנו ניפגש. אני מחכה כמעט חמש שנים, אמשיך לחכות כמה שצריך, העיקר שיהיו מאושרות ובריאות". 

אחרי 3 חודשים של טיפול אינטנסיבי , אחת הנערות, הצעירה בת ה13, הצליחה להתנקות מהכעס הקשה ומבקשת לפגוש את "ההיא". 

אני בהלם. אבל מחייכת באהבה גדולה, קמה מהכורסה ומחבקת אותה.

"אני גאה בך, את אמיצה, אהיה שם עבורך ובשבילך לאורך כל התהליך". 

במשך חודש ימים עשינו הכנה למפגש המיוחל.

סימולציות, שאלות, בכי, חששות, פחדים- מה לא היה בחדר...

אם לומר את האמת- גם אני פחדתי מהמפגש הזה! איזו אחריות יש לי על הכתפיים!!!! אמאלה ואבאלה ביחד! 

רגע המפגש הגיע- חלקו הראשון היה מאד קר, מלא במבוכה, בכי צף ורגעי שקט מחריש.

בחלקו השני הקרח כמעט ונשבר, עלו זיכרונות יפים, צחוק, ביישנות, נחת ושמחה. 

אל תטעו- המסע שלהן מתחיל רק עכשיו.

מאיפה מתחילים? איך לקרוא ל"ההיא"? אמא? 

מתי הפגישה הבאה? 

אפשר לחבק אותה?

יש לנערות הללו עוד אחות , איך לגשת אליה? היא מכירה או לא?

.................................................................

ואחרי כל הריגושים והדרמה - אני רוצה להציף את המסר החשוב:

המון זוגות צעירים מחליטים לפרק את המשפחה.

ה"למה" הוא כלל לא חשוב- אם החלטתם לפרק, אתם ילדים גדולים, תעשו זאת בחכמה. 

מה שחשוב הוא ה"איך".

אני פוגשת לא מעט הורים גרושים שנמצאים במלחמה מתמדת על חשבונם של הילדים.

מערבים אותם בנושאים שלא אמורים להעסיק ילדים קטנים, מעבירים מסרים דרך הילדים והכי גרוע- משתמשים בניכור הורי. 

הילדים לא אשמים ברצון שלכם להתרגש, הילדים זקוקים לקרקע יציבה, בטוחה ואוהבת. 

רק קירות הקליניקה שלי יודעים עד כמה הילדים/ נערים הללו אומללים, עד כמה מלחמות הגירושים משפיעים (אולי לא במיידי) על הילדים. 

גירושים לא חייבים להסתיים במלחמות וברוגז, השתמשו בפחות כעס ואגו וביותר תקשורת אחראית ובוגרת. 

**אין מקום להגיב בצורה שיפוטית או מאשימה, אינכם מכירים בכל הפרטים.